לטנגו של שכלול "שלד השרירי" צריכים שניים:
המחשבה החופשית או הפנטזיה ו .. המשוב שאנחנו מקבלים בחושים, מהגוף.
אם על פי עקרונות השיטה, אנחנו מקפידים לקבל משוב שאין בו מועקה וכאב, אנחנו על המסלול הנכון.
במקרים רבים, יישנה הנטיה, להגביר את סף הגירוי המחשבתי, בזמן החיבור בין בני הזוג, במעשה האהבה. מעין רדיפה לחוצה, אחרי נקודת השיא והפורקן המיני.
אפשר לייחס את הנטייה הזאת ל"לחץ הסביבתי" ההישגי, להגיע לאורגזמה ו .. לרוץ לספר לחברה, או להשקיט את המחשבה הטורדנית, שכל הטוב הזה, מדלג עלינו מאיזו סיבה ונסומן כ"לוזרים" היחידים בסביבה ש"לא עשו את זה". ספרים, תכניות בטלוויזיה והרבה אנרגיה הושקעה בעשרות השנים האחרונות, מאז ה"מהפיכה המינית" שהתגייסו לטובת האורגזמה הנשית שהפכה להיות המטרה העיקרית במפגשים שבין האישה לגבר.
לחץ חברתי אדיר, שקשה להתמודד איתו, גם לגבר וגם לאישה.
המחשבה החופשית והפנטזיה, "גויסו" לטובת מטרת העל. אם לא הגעת .. אם לא גרמת לה .. אתם מחוץ למשחק.
הלחץ הזה, הוא ההפך מהדבר הנכון ונחשב כ"כאב", שעל פי שיטתנו, הוא אויב השכלול, אויב ההחלמה.
חרדת הביצוע, גם אצל הגבר ובעיקר אצל האישה, הכניסה גורם הרסני לאיכות חיינו בתחום שאמור להיות אחד מהמנופים החזקים ביותר של הצמיחה, ההפריה ההדדית והתענוג.
רק ש … אחת מהסיבות העיקריות שמסתתרת מאחורי מסך ההסתרה של הלחץ החברתי היא … הכאב הפיזי. המשוב החושי הגופני, ש"אינו תואם" את הציפיות שהיו לנו בפנטזיה. מצב שנוצר מכוון שדמות השלד השרירי חסרה, ונעדרים ממנה, נקודות חשק רבות עצמה, שהתנוונו עם הזמן ובמקום תענוג משדרות כאב.
על מנת לפצות על אי נעימות, במקרה הטוב וכאב מפלח, במקרים השכיחים, במשוב שאנחנו מקבלים בחלקים בגופינו, תוך כדי מעשה האהבה, אנחנו נדחפים לפתרון המתבקש: להעלות את מפלס הפנטזיה, שיש בה כאמור, את הסגולה להפוך כאב, למנוף של תענוג. טעות נפוצה. שהאיזון שבין המחשבה והפנטזיה לבין המשוב החושי הגופני, משובש וה"מציאות" בהתבטאות הגופנית המעשית, אינה תואמת את התענוג שאנו חווים בפנטזיה דווקא זה הזמן, להוריד הילוך ברף הגירוי המחשבתי ולהתאים אותו למשוב החושי הגופני במעשה.
ה"מטרה" אינה צריכה להיות נקודת השיא. הלחץ להגיע אליה, חייב להרפות. הוא מהווה הכבדה על האיכות ביחסים לאורך זמן עם בן/ת הזוג . האווירה שנעכרת בזמן המפגש, משפיעה בסופו של דבר על המשיכה המינית בין שני בני הזוג ואל המפגש האינטימי היחודי, אנחנו נגררים לשתף "מעוררי גירוי" זרים, במחשבה. אל המפגש עצמו, אנחנו מתייחסים כאל "מטלה הכרחית" שרק מחכים שתסתיים ובמקום שיהיה מקור השפעה של תענוג גדול ומכשיר רב עצמה בהתפתחותנו האישית והזוגית, הוא הופך לבעיה עצמה. לאבן הנגף.
ההליכה, יד ביד, בין שני המרכיבים, הפנטזיה והמשוב הגופני החושי, שהם משתווים בעוצמתם, בגאות ובשפל, במקצב, בקולות, בסף הגירוי וזרימת התענוג בכל רמה של מפגש, היא המפתח להתפתחות וההשתכללות לא רק במפגש המיני, אלא גם במפגשים הרגשיים, בטיפוח האמון ההדדי, באיכויות המפגשים עם סביבתנו בכלל, בהשראה שאנחנו משרים על סביבתנו ובהתחברות עם מקורות החיות והשפע של כוחות הבריאה.
כשמתקיימים התנאים האלה, מעשה האהבה, לעולם לא נפסק.
הרפו, טעמו ותיהנו.
